המעבר מספר לסרט הוא תהליך מורכב, כמעט כמו לנסות לתרגם שיר משפה אחת לאחרת בלי לאבד את המנגינה. יש ספרים שהפכו לסרטים אייקוניים, כאלה שגרמו לנו להתאהב מחדש בדמויות ובסיפור, ויש כאלה שהשאירו אותנו עם תחושת החמצה כבדה. כשאנחנו מדברים על עיבודים קולנועיים, השאלה הגדולה תמיד נשארת: מי עשה את זה טוב יותר – הספר או הסרט? במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם למסע בין כמה דוגמאות מובהקות של ספרים שהפכו לסרטים, לנתח מה עבד ומה לא, ולהבין מה הופך עיבוד קולנועי למוצלח. אני אשתדל לכתוב את זה בצורה כנה, כמו שיחה עם חבר על כוס קפה, ולא כמו טקסט שמרגיש כאילו נכתב על ידי מחשב.
למה עיבודים זה עניין כל כך מסובך?
לפני שנצלול לדוגמאות, בואו נבין רגע למה בכלל קשה כל כך לקחת ספר ולהפוך אותו לסרט. ספר הוא חוויה אישית. כשאתה קורא, אתה מדמיין את הדמויות, את המקומות, את האווירה. המילים על הדף נותנות לך חופש לבנות עולם שלם בראש, והדמיון שלך הוא הבמאי, התסריטאי ואפילו מעצב התלבושות. סרט, לעומת זאת, הוא חוויה ויזואלית מוגדרת. מישהו אחר – הבמאי, התסריטאי, השחקנים – מחליט בשבילך איך הדמויות נראות, איך הן מדברות, ואיך הסיפור זורם. לפעמים ההחלטות האלה מתחברות למה שדמיינת, ולפעמים הן ממש לא.בנוסף, יש את עניין הזמן. ספר יכול להתפרס על מאות עמודים, לתת לך הצצה עמוקה למחשבות של הדמויות, להיסטוריה שלהן, לעולם שמסביב. סרט, לעומת זאת, צריך לדחוס הכל לשעתיים, שלוש במקסימום. זה אומר שדברים חייבים להיחתך, להתקצר, או להשתנות לגמרי. לפעמים זה עובד, ולפעמים זה מרגיש כאילו לקחו את הספר האהוב עליך וקרעו ממנו חצי מהלב.
דוגמה ראשונה: "שר הטבעות" – ספר מול סרט
אם יש עיבוד קולנועי שכמעט כולם מסכימים שהוא הצלחה מסחררת, זה טרילוגיית "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון, המבוססת על ספריו של ג'ון ר.ר. טולקין. הספרים, שפורסמו בשנות ה-50, הם יצירת מופת של פנטזיה – עולם עשיר, מלא בפרטים, שפות, היסטוריה ודמויות מורכבות. אבל הם גם כבדים, מלאים בתיאורים ארוכים של נופים וסיפורי רקע שלא תמיד מתקדמים את העלילה. כשג'קסון לקח על עצמו את המשימה להפוך את הספרים לסרטים, הוא עמד בפני אתגר עצום: איך לקחת עולם כל כך מפורט ולהפוך אותו לנגיש על המסך?הסרטים, שיצאו בין 2001 ל-2003, הצליחו כי הם שמרו על הרוח של הספרים, גם אם לא על כל פרט ופרט. ג'קסון והצוות שלו עשו בחירות נכונות: הם קיצצו דמויות משניות כמו טום בומבדיל, שהיה יכול להאט את הקצב, והתמקדו בסיפור המרכזי של פרודו, סם והטבעת. הם גם השתמשו בטכנולוגיה מדהימה לתקופתם כדי להביא את הארץ התיכונה לחיים – הנופים של ניו זילנד, האפקטים של גולום, הקרבות העצומים. אבל מה שהכי עבד היה הליהוק. ויגו מורטנסן כאראגורן, איאן מק'קלן כגנדלף – הם לא סתם שיחקו את הדמויות, הם הפכו להן.אבל היו גם קוראים שקיטרו. חלק הרגישו שהסרטים פישטו יותר מדי את הסיפור, או שינו דברים מרכזיים, כמו היחסים בין פרודו לסם. בספר, סם הוא הדמות הכי נאמנה והרואית, אבל בסרטים לפעמים הוא מרגיש קצת משני. ובכל זאת, קשה להתווכח עם ההצלחה. הסרטים זכו ב-17 פרסי אוסקר, כולל סרט הטוב ביותר עבור "שיבת המלך". במקרה הזה, אני חושב שהסרטים הצליחו לעשות משהו שהספרים לא תמיד הצליחו: הם הפכו את הסיפור לנגיש לקהל רחב יותר, בלי לאבד את הקסם.
דוגמה שנייה: "הארי פוטר" – נאמנות מול יצירתיות
סדרת "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג היא דוגמה נוספת שמראה כמה עיבוד קולנועי יכול להיות מורכב. שמונת הסרטים, שיצאו בין 2001 ל-2011, מבוססים על שבעה ספרים שהפכו לתופעה עולמית. היתרון הגדול של הסרטים היה שהם יצאו כשהספרים עדיין היו בשיא הפופולריות, והמעריצים היו רעבים לראות את הוגוורטס על המסך. אבל זה גם היה החיסרון: המעריצים ציפו לנאמנות מוחלטת לספרים, וכל שינוי קטן עורר סערות.הסרטים הראשונים, בבימויו של כריס קולומבוס, היו נאמנים מאוד לספרים, כמעט עד כדי כך שהרגישו כמו ספר מצויר. אבל ככל שהסדרה התקדמה והספרים נעשו ארוכים ומורכבים יותר, הבמאים – כמו אלפונסו קוארון ודייוויד ייטס – נאלצו לקצץ המון. דמויות כמו פיבס, השדון המצחיק, נעלמו לגמרי, וקווי עלילה שלמים, כמו הסיפור של משפחת רידל, נחתכו. זה גרם ללא מעט מעריצים להתאכזב, במיוחד מהסרטים המאוחרים יותר, כמו "גביע האש" ו"עלם החצוי".מצד שני, הסרטים הצליחו בדברים שהספרים לא יכלו: הם נתנו לנו את הוויזואליה של הוגוורטס, את הקסמים שמתעופפים באוויר, ואת המוזיקה המהפנטת של ג'ון וויליאמס. השחקנים הצעירים – דניאל רדקליף, רופרט גרינט ואמה ווטסון – גדלו מול עינינו והפכו את הדמויות לחלק מהחיים שלנו. אז מי עשה את זה טוב יותר? אני חושב שזה תלוי. אם אתה מעריץ שחשוב לו כל פרט קטן מהספרים, כנראה תעדיף את המקור. אבל אם אתה מחפש חוויה קולנועית מרהיבה, הסרטים עשו עבודה מדהימה.
דוגמה שלישית: "הקרב על אנדר" – כישלון שמלמד אותנו משהו
לא כל עיבוד הוא סיפור הצלחה, ו"הקרב על אנדר" (Ender's Game), המבוסס על ספרו של אורסון סקוט קארד, הוא דוגמה מצוינת לכישלון. הספר, שיצא ב-1985, הוא יצירת מדע בדיוני מבריקה שמתמקדת באנדר, נער גאון שמאומן להפוך למפקד צבאי בקרב נגד חייזרים. מה שמיוחד בספר הוא העומק הפסיכולוגי – אנחנו ממש נכנסים לראש של אנדר, חווים את הלחץ, הבדידות והמוסריות המורכבת שלו.הסרט, שיצא ב-2013, ניסה להביא את הסיפור למסך, אבל נפל כמעט בכל דרך אפשרית. קודם כל, הוא דחס ספר שלם לסרט של שעתיים, מה שהפך את הסיפור למהיר מדי ורדוד. הדמויות, שהיו כל כך מורכבות בספר, הפכו לקלישאות – אנדר (אסא באטרפילד) נראה כמו נער מרדן גנרי, ולא כמו גאון טראגי. והכי גרוע, הסרט לא הצליח להעביר את הדילמות המוסריות שהיו הלב של הספר. במקום זה, הוא התמקד באפקטים וקרבות חלל, שהיו מרשימים אבל לא מספיק כדי להציל את הסיפור.הכישלון של "הקרב על אנדר" מלמד אותנו משהו חשוב: עיבוד טוב לא יכול להסתמך רק על ויזואליה. הוא צריך לשמר את הלב הרגשי של הסיפור. במקרה הזה, הספר מנצח בהליכה.
מה הופך עיבוד למוצלח?
אז מה למדנו מהדוגמאות האלה? עיבוד קולנועי מוצלח לא חייב להיות נאמן לספר מילה במילה, אבל הוא כן צריך לשמר את הרוח שלו. הוא צריך להבין מה הופך את הסיפור למיוחד – האם זה הדמויות? האווירה? המסר? – ולמצוא דרך להעביר את זה בוויזואליה, במוזיקה, במשחק. "שר הטבעות" הצליח כי הוא שמר על הקסם של טולקין תוך כדי שהפך את הסיפור לקולנועי. "הארי פוטר" הצליח בחלקו כי הוא נתן לנו עולם קסום שנרצה לחזור אליו. ו"הקרב על אנדר" נכשל כי הוא שכח את הלב של הסיפור.בסופו של דבר, השאלה "מי עשה את זה טוב יותר" תלויה במה שאתה מחפש. אם אתה אוהב את החופש של הדמיון, הספר כנראה תמיד ינצח. אבל אם אתה רוצה חוויה ויזואלית שתסחוף אותך, סרט טוב יכול לעשות את זה בצורה שספר לא יכול. אני, אישית, אוהב את שני העולמות – לפעמים אני רוצה לצלול לעומק של ספר, ולפעמים אני רוצה לשבת עם פופקורן ולראות את הסיפור מתעורר לחיים. מה אתם מעדיפים?